המילה היפנית 生き甲斐 מתארת את הטעם שבגללו שווה להתעורר. לפי המחברים, מי שמחזיק בתחושת איקיגאי ברורה — חי ארוך יותר, בריא יותר ומאושר יותר. זו לא משרה ולא הישג; זו סיבה פנימית.
באוקינאווה כמעט אין מילה ל"פרישה". הזקנים ממשיכים לעבוד בגינה, לטפח, לתרום לקהילה עד גיל מופלג. השמירה על עיסוק ומטרה — היא לדעתם אחד הסודות הגדולים לאריכות ימים.
עיקרון קונפוציאני שמקובל באוקינאווה: להפסיק לאכול כשמרגישים שבעים ב-80% ולא במילוי מלא. מנות קטנות, מגוון גדול של מאכלים (בעיקר ירקות, טופו, בטטה) — ואכילה במתינות.
באוקינאווה כל אדם שייך ל"מוֹאָי" — קבוצה קטנה של חברים לכל החיים, שתומכים זה בזה רגשית וכלכלית. תחושת השייכות והחברות היא, לפי הספר, מגן חזק מפני בדידות ומחלה.
הספר מתחבר לרעיון ה"זרימה" של צ'יקסנטמיהאי: המאריכים שקועים במלאכה שהם אוהבים, עד כדי היעלמות תחושת הזמן. עיסוק שמאתגר אבל לא מתיש — זה מקום המחיה של האיקיגאי.
לא חדרי כושר — אלא תנועה עדינה ומתמדת: הליכה, גינון, מתיחות, נשימה. הזקנים אינם "מתאמנים", אבל הם בתנועה כל היום, בקצב רגוע. עקביות עדינה מנצחת מאמץ מתפרץ.
"רק העסוקים תמיד יש להם זמן לכל דבר. מי שמפסיק לעשות — מפסיק לחיות. האיקיגאי הוא זה שמושך אותנו קדימה גם בגיל תשעים." · ברוח איקיגאי ·
המחברים נסעו לכפר קטן בצפון האי אוקינאווה, שבו ריכוז המאריכים (מעל 100) הגבוה בעולם. הם ראיינו עשרות זקנים בני 90–100 ושאלו: מה הסוד? התשובות לא היו על תזונה בלבד — אלא על גישה לחיים: מטרה, חברים, הומור, הכרת תודה, ולחיות בהווה.
בכניסה לכפר ניצבת אבן ובה כתוב פחות או יותר: "בגיל 80 את עוד ילדה; בגיל 90, אם יקראו לך לשמיים — בקשי שיחכו עד גיל 100, ואז אולי תשקלי". תחושת ההומור והחיוניות הזו חוזרת לאורך כל הספר.
אלה הרעיונות והמקורות שהמחברים מביאים, ושהופכים את "איקיגאי" ליותר מטרנד:
הזקנים שרואיינו כמעט כולם עדיין עובדים משהו — מטפחים גינת ירק, מוכרים בשוק, אורגים. אף אחד לא "נח בפנסיה". הם קמים בבוקר עם משימה קטנה וברורה, ולתחושתם זה מה שמחזיק אותם. הספר טוען שהיעדר מטרה — הפסקת עשייה פתאומית — הוא אחד הדברים המסוכנים ביותר לגוף ולנפש.
שני הרגלים חוזרים: אכילה עד 80% שובע (מנות קטנות, מגוון עצום של ירקות, תה) — והמוֹאָי, קבוצת החברים לכל החיים שנפגשת קבוע, תומכת ומשתפת. תחושת השייכות והמתינות אינן דרמטיות — אבל הן מצטברות לאורך עשורים לכדי בריאות ואושר.
המחברים נשענים על הלוגותרפיה של ויקטור פרנקל — התפיסה שאדם מסוגל לשאת כמעט כל "איך" אם יש לו "למה" לחיות — ועל תרפיית מוריטה היפנית, שמלמדת לקבל את הרגשות כמו שהם ולפעול למען המטרה במקום להילחם בתחושות. שניהם מובילים לאותו מקום: משמעות, לא נוחות.
"סיבה לקום בבוקר" זה דבר שכולנו רוצים אבל לא תמיד יודעים לנסח. המילה איקיגאי נותנת לזה שם ומסגרת — ופתאום אפשר לחפש אותו בכוונה.
אלה לא הבטחות ריקות — אלה זקנים בני מאה שחיים כך בפועל. העדות החיה הזו נותנת לרעיונות משקל שספר "עזרה עצמית" רגיל לא משיג.
אין כאן דרישה למהפכה — אלא הרגלים קטנים: לאכול מעט פחות, לזוז, לשמור על חברים, למצוא מטרה. דברים שכל אדם יכול להתחיל בהם היום.
"אין צורך לעשות דברים גדולים כדי לחיות טוב. די בכך שנמצא את מה שאנחנו אוהבים לעשות — ונמשיך לעשות אותו, יום אחר יום, בקהילה שאוהבת אותנו." · ברוח איקיגאי ·
מה שתפס אותי באיקיגאי הוא הרעיון של סיבה לקום בבוקר שלא נגמרת עם "פרישה". אני לא מאמין בפרישה במובן של להפסיק לעשות — אני מאמין בלהמשיך להיות עסוק במשהו בעל ערך, כי זה מה ששומר אדם חד וחי.
מה שהכי מדבר אליי זה שהסודות אינם דרמטיים: מתינות, קהילה, תנועה עדינה, הכרת תודה. אלה בדיוק הדברים השקטים שמצטברים לאורך עשורים — לא הפתרון המרשים של רגע אחד, אלא ההרגל הקטן שחוזר כל יום. זו בעיניי גם דרך נכונה להסתכל על כל דבר שרוצים שיחזיק מעמד.
ומעל הכול — הספר מזכיר לי שאושר לא נמדד ברגע השיא, אלא בסבלנות, בשייכות ובמטרה. לחיות בהווה בלי לאבד את האופק הרחוק.
— ירון
בקשי פיננסים פועלת במתכונת פמילי אופיס. ירון בקשי הוא בעל רישיון ייעוץ השקעות לשעבר (2008–2023); נכון להיום אין ברשותו רישיון ייעוץ, שיווק השקעות או ניהול תיקים בתוקף.
אין באמור בדף זה משום המלצה, ייעוץ או הצעה לרכישה, מכירה או החזקה של נייר ערך או מוצר פיננסי כלשהו. התוכן הוא סקירה רעיונית של ספר עיוני בתחום אורח החיים והפסיכולוגיה, ואינו מתייחס לשוק ההון או להשקעות כלשהן.
ביצועי עבר, ככל שיוזכרו במקום אחר, אינם מעידים על ביצועים עתידיים. כל החלטה היא באחריות הקורא בלבד.